התורה לא נועדה לחלשים, מוגי הלב

ברשותי כל הספרים המכילים, לטענתם, את ממצאי מגילות ים המלח הקיימים  (לדעתי יש עוד, אך זה כבר סיפור אחר). יש לי גם 'ספר המתאימות' (=קונקורדנציה) ובו כל המונחים בעברית, ארמית ויוונית המצויים בקטעים שנתפרסמו. אין בהם אף מילה אחת אודות פרוזבול.

הם לבטח ידעו אודות התקנה, כי הם חיו אחרי ימיו של הלל הזקן.

אולם הם לא המיטו חרפה על עצמם עד כדי כתיבה אודות פרוזבול, שלא להזכיר את קבלת התקנה.

שום יהודי בעל זיק של כבוד עצמי, ייראה אמיתית כלשהי מפני ה' או אהבת ישראל יוכל לאמץ את ה-"עלבון לדיינים" – כלשון ההפנייה המוצדקת של האמורא שמואל, ראש ישיבת נהרדעא, אל התקנה (גיטין לו ב'). מה חבל! הם היו נרפים מכדי לצאת נגדה בפועל.

בחיי ראיתי כי הסבל שבא לעולם בידי חלשים היה רב עשרות מונים מזה שנגרם בידי בני עוולה. השופט לואיס ברנדייס, בסוף כהונתו בבית המשפט העליון בארה"ב, אמר: "ראיתי רשעים אמיתיים מועטים שעמדו לפני הדוכן שלי; אולם ראיתי אנשים חלשים לרוב."

לכן אמר ה' ליהושע בן נון: "חזק ואמץ!" (יהושע, א: ז). אדם הלוקה בחולשה ובהעדר אומץ, איננו זכאי לרשת את הארץ המובטחת.

ה' גזר על דור שלם של חלשלושים, בעלי אמונה רופפת ב-ה' ובטחון מעורער בעצמם ובזולתם, שימותו במדבר בלי שיזכו אף לראות את הארץ המובטחת, כי ה' יודע: החלשים אינם מסוגלים לבצע את מצוות ה' הקשורות לארץ ישראל.

התורה איננה ספר היסטוריה. הכתוב בתורה נכון בכל דור. בכל דור מתים החלשים במדבר; הם לעולם לא יגיעו ליעד – אליו מובילה אותנו התורה.

עלינו להבין זאת!

חשוב לתפוס את המושג 'מדבר' כדי להבין כי התורה מתייחסת אל 'כאן ועכשיו', לא אל עידן מרוחק ואל מקום אחר, שונים מאד מן המציאות שלנו.

בשני בניינים (לפחות) משתמשים אנו בשורש ד-ב-ר: האחד [בבנין קל] –  לדבור, כלומר להוציא את המקנה אל המרעה; והשני [בבנין פיעל] –  לדבר, כלומר להתבטא במילים.

שם העצם 'מדבר' נגזר אף הוא מהשורש ד-ב-ר.

כאן מוצגים בפנינו הגורסים את מילות התורה כפי שלמדו מרבותיהם, אך מעולם לא שמעו את דבר התורה. הם חרשי-מתכת של מילים.

הם השדים בעלי הלשון הנוטפת צוף המחזיקים בתמליל המקראי כמגן  נגד האזנה לדבר ה'. גרוע עוד יותר, הם נשארים בצד הבטוח של החוק והפוליטיקה ואינם 'עושים גלים' בעם ישראל פן לא ימצאו חן בעיני הקהל. הם-הם השותתים דם עד מוות במדבר.

בכל דור הם רוב המניין – ונושאי הניצוץ מנשמותיהם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה הם המיעוט.

מדוע הוא נקרא כלב 'בן יפונה' [מלשון פניה]? שם אביו, כידוע לנו, הוא קנז. מדוע התורה משנה את שמו? – הוא נקרא 'בן יפונה' כי מלכתחילה הוא לא היה מספיק חזק ונחוש בדעתו כמו יהושע בן נון. הוא היה מוג לב. אולם הוא אילץ את עצמו לעשות את המפנה, את  פניית הפרסה, ולהתחזק למען ה' יתברך [ילקוט שמעוני, יהושע, טו: כו].

אם לא נולדת להיות יהושע בן נון, עליך לשאוף להיות כלב בן יפונה.

דורין אלן בל-דותן, צפת

dordot2001@yahoo.com